"הדוד אנדרו וחדר העבודה שלו נעלמו כהרף עין. אחר כך התערפל הכל לרגע… הדבר הפחיד את דיגורי לזמן קצר… כשקם ועמד על רגליו, הוא עמד בקצה של בריכה קטנה… האור כולו היה אור ירוק שבקע מבין העלים, אבל מן הסתם זרחה מעל שמש חזקה מאוד, שכן אור היום הירוק היה בהיר וחמים. יער שקט מזה אי אפשר להעלות על הדעת… אפשר היה כמעט לחוש בצמיחתם של העצים… אפשר היה כמעט לחוש כיצד העצים יונקים את המים בשורשיהם. היער היה חי עד מאוד. כשניסה לתאר אותו לאחר מכן היה דיגורי אומר תמיד: 'זה היה מקום נחמד; נחמד כמו עוגת שזיפים'."

כך מתאר הסופר ק. ס. לואיס בצורה ציורית, בספר "אחינו של הקוסם" (מתוך סדרת הספרים נרניה), את היער שבין העולמות, את הפסיעה באזור הדימדומים.

בתמונה מתגלה היער כמקום שקט ושליו. אך דווקא בתוך השקט האילם, מתחילה להתגלות פעילות שוקקת חיים.

רבים מהמבקרים בכפר חווים תחילה כי זהו מקום של שלווה ורוגע, פרפרים ופרחים.

"ולו תשאלו אחד מהם: 'מנין אתה בא', מן הסתם ישיב: 'אני פה מאז ומתמיד.' כזאת ודאי היתה הרגשתו כאילו מאז ומתמיד היה במקום ולעולם לא השתעמם. אם כי שום דבר לא קרה בו, הרי אין זה מהמקומות שקורה בהם משהו. העצים ממשיכים לצמוח זה הכל."

וכך הרגשתי גם אני לפני כ-5 שנים, בעת ביקורי הראשון בכפר. הרגשתי את השקט והיופי של המקום. תחושה זו אף התעצמה לאור העובדה, שבסופו של סיור מודרך בכפר, בידי ארנון, הוסבר לי כי בדיוק במקום בו אני עומד, יבוא יום ותהיה בו בריכה קטנה, מסביבה צמחי תבלין ריחניים וגמד קטן יעמוד עם משפך בידו וימלא את הבריכה במים. היה זה כאילו נכנסתי לעולם אגדות…

אל הכפר הגעתי אחרי לימודי שנת היסוד בהרדוף. הרגשתי כי היה זה בדיוק הזמן לחבר את הרעיונות הקוסמים שהתרוצצו במוחי, עם האימפולס העתידי של שוטפי הכלים ומנגבי הרצפות. הרגשתי כי מה שחי אצלי באור התודעה, צריך לעבור תהליכים של הפנמה. חיפשתי את המקום בו אוכל להמשיך לחוות, את מה שבעבר חוויתי כאימפולס רוחני חי בשנת היסוד. וכך מצאתי את עצמי עומד בקצה בריכה קטנה. שפשפתי את עיני ובקצה השני של הבריכה עמד גמד קטן, משפך בידו והוא ממלא את הבריכה במים.

כחוויה ראשונית, הכפר נתן לי "קרקע שקטה", שבה יכולתי לשאול שאלות ולהתחיל להטמיע בתוכי את מה שחי בחיי ההכרה. הדבר התחיל להתרחש מתוך שגרת היום, דרך המפגש עם החברים, העבודה השוטפת בבית ובסדנאות. אך דווקא מתוך עבודת השגרה והמלאכות הקטנות, התחיל להבשיל בשקט דבר מה חדש…

למי שעיניים ואוזנים לו, יתחיל הכפר להתגלות כזירת התרחשות שוקקת חיים, אשר הטובה באגדות לא תשווה לה. ומי שמדמה לעצמו כי לשחק באגדה זה דבר נוח, יראה שוב רק את הצד השקט של הסף, אך בצידו האחר קיים תמיד המאמץ לעמוד מול עצמך. תחושת הסף אינה מובנת מעליה והיא תלויה באקטיביות הפנימית של כל אחד מאיתנו.

חבריי מהרדוף העלו השנה על הבמה את החלק השני של מחזות המסתורין של שטיינר. לצערי נבצר ממני לבוא לצפות בהצגה – בדיוק שחקתי בתפקיד במחזה אחר – וכמו בכל בוקר עליתי על הבמה, ועמדתי במעגל הבוקר. על הקיר ממול ראיתי את חלונות הזכוכית הצבעונית שבאולם, בהן נראית תמונה של פרח הפותח את עלי כותרתו ופרפר הבא לקראתו.

תהיתי איזה זרע נטמן היום במרכז הכפר. זרע זה יבוא זמנו והוא יהיה לפרח, שימשוך אליו פרפרים מסוגו.

כשיצאתי מהאולם, פגשתי בעובד חדש שהגיע משנת היסוד בהרדוף. ידעתי שכמוני גם הוא חווה, כי המעיין החי, שממנו לגמנו בשנת היסוד, נמצא אף הוא בכפר. ואף על פי ששני המקומות מרוחקים האחד מהשני, האחד בצפון והשני בדרום, נישאים הם בידי אותה הציפור – כל אחד על כנף אחרת – אל אותו האופק.

אורי כהן,
בית דור