מה מספרים הצעירות והצעירים אחרי השנה שלהם בכפר?

ש"שנים בכפר רפאל

חמישה חברה צעירים, קצת עייפים אחרי הבגרויות, עם הפנים לצבא, החלטנו לקחת "פסק זמן" במרוץ החיים ולהקדיש עוד שנה אחת מזמננו למדינה. בעודנו בעיצומם של חיפושים נרחבים אחר שנת השירות האולטימטיבית עבורנו, הגענו לכפר וכאן נפסק חיפושנו.

כפר רפאל שונה מכל מה שהכרנו, הוא פתח בפנינו אפשרויות רבות של התנסויות: השתלבות בקהילה המיוחדת, עבודה עם החברים והכרת המושג אנתרופוסופיה. עד מהרה הסתגלנו לאורח החיים בכפר, שכן השלווה והשקט חלחלו גם בנו. התחלנו להכיר מקרוב את החברים, את העבודה בבתי המלאכה ואת העובדים שבאו מחו"ל.

עם השגרה התעוררו גם קשיים. לא פעם עמדנו מול בעיות שנדרשנו לפתור בעצמנו ולהתמודד עמן באחריות ובבגרות. העבודה עם החברים הציבה בפנינו עולם חדש ומאתגר, אותו יכולנו ללמוד מהתנסויות חוזרות ונשנות בינן טובות ופחות טובות, תוך הדרכה ותמיכה של הורי הבית. השנה גם השתתפנו בסמינר המהווה מבוא לאנתרופוסופיה ויכולנו לטעום מהלך המחשבה והתרבות העומדים מאחורי הכפר. בין השיעורים התנסנו גם בלימודי אוריתמיה, ציור ועיצוב בחימר, אשר קירבו אותנו לצד האמנותי שבכפר.

כעת כשאנו עומדים בפני סיום השנה, יכול כל אחד ואחת מאתנו לומר כי שנה זו תישאר ותיזכר בלבנו לעד. החוויות הרבות שצברנו, היחסים הטובים שיצרנו והידע שרכשנו יוכלו ללוות אותנו בעתיד, בכל מקום ומקום אליו נפנה. כל מה שנותר הוא להגיד – תודה. תודה על הפתיחות, ההקשבה, ההתעניינות והסבלנות שליוו אותנו לאורך השנה.

שחר, הגר א., הגר פ., שרון, ושחף

ש"שנים

שגרת החיים בכפר

לכתוב על חיי בכפר זו משימה לא פשוטה. קשה להתבונן במה שעבר עליי, קשה לחשוב על זמן שבו האנשים פה לא היו חלק ממני, זמן שבו 13:00-7:00 ו-21:00-16:00 לא הייתה שגרת חיי.

החיים פה שינו אותי מאוד. העבודה בבית טלקר והלימודים בסמינר הוסיפו ושינו, נתנו מתנות ואתגרים.

לעבוד פה משמע להיות על הקרקע. כל הזמן מישהו קורא לך לחזור מהחלומות ומההרהורים ולהתחיל לפעול. הרבה פעמים הקול הזה היה דני (עדי, נו, עדי יסודי, עדידידידה וכו') לפעמים זה האוכל שכמעט נשרף בזמן הבישולים.

בנוסף לעבודה בבית עבדתי במהלך השנה האחרונה באריגה. פה למדתי את המלאכה היפה של הפיכת חוטים לבד אבל גם למדתי איך ומתי לעזור. לא תמיד החברים מעונינים בעזרה שלך, לפעמים הם מעדיפים להתאמץ ולפתור בעצמם את התקלה, ואז צריך לסגת ולהתבונן, לחכות ולשמוח כשנמצא פתרון או לבוא לעזור כשהמצב מגיע למבוי סתום. לחילופין היו זמנים שנקראתי לעזרה ללא צורך, האורג יכול לפתור את הבעיה ואז יש לעודד, לתמוך ולכוון.

נדבך נוסף בחיי בכפר היו הלימודים בסמינר. יום שני בשבוע נהייה ליום הנשימה בשבילי. יום שבו אני יכולה להסתכל על עצמי, על עמיתיי בכפר ועל החיים בכלל. כמו להיות על הר גבוה להתבונן על מה שמתרחש שם למטה ולנשום עמוקות. הסמינר עזר לי מאוד להבין את עצמי ובייחוד את מערכת היחסים שלאט לאט נרקמה ביני לבין דני.

מבחינתי דני היה מנה עיקרית בארוחת השפע הזו (אם כי גם קינוח מתוק). הוא לימד אותי את כוחה המרפא של האהבה. להיות בנוכחותו של דני זה להיות 100% נוכחת, הוא לא מסתפק בפחות, והוא לא יזוז עד שאני אהיה. למדתי איך לאפשר לו את המרחב, שהוא זקוק לו, אבל לא לוותר על המרחב שלי או של האחרים בבית, מתי הזמן לשירה ומתי זמן השקט.

אני רוצה להודות לכל מי שליווה אותי בכפר. תודה לדני שאפשר לי ללמוד ממנו. תודה לבית טלקר שהיה לי כבית. ולכל אנשי הכפר ששיקפו לי עוד ועוד צדדים של עצמי.

תודה!

עדי כהן,
בית טלקר

היער שבין העולמות

"הדוד אנדרו וחדר העבודה שלו נעלמו כהרף עין. אחר כך התערפל הכל לרגע… הדבר הפחיד את דיגורי לזמן קצר… כשקם ועמד על רגליו, הוא עמד בקצה של בריכה קטנה… האור כולו היה אור ירוק שבקע מבין העלים, אבל מן הסתם זרחה מעל שמש חזקה מאוד, שכן אור היום הירוק היה בהיר וחמים. יער שקט מזה אי אפשר להעלות על הדעת… אפשר היה כמעט לחוש בצמיחתם של העצים… אפשר היה כמעט לחוש כיצד העצים יונקים את המים בשורשיהם. היער היה חי עד מאוד. כשניסה לתאר אותו לאחר מכן היה דיגורי אומר תמיד: 'זה היה מקום נחמד; נחמד כמו עוגת שזיפים'."

כך מתאר הסופר ק. ס. לואיס בצורה ציורית, בספר "אחינו של הקוסם" (מתוך סדרת הספרים נרניה), את היער שבין העולמות, את הפסיעה באזור הדימדומים.

בתמונה מתגלה היער כמקום שקט ושליו. אך דווקא בתוך השקט האילם, מתחילה להתגלות פעילות שוקקת חיים.

רבים מהמבקרים בכפר חווים תחילה כי זהו מקום של שלווה ורוגע, פרפרים ופרחים.

"ולו תשאלו אחד מהם: 'מנין אתה בא', מן הסתם ישיב: 'אני פה מאז ומתמיד.' כזאת ודאי היתה הרגשתו כאילו מאז ומתמיד היה במקום ולעולם לא השתעמם. אם כי שום דבר לא קרה בו, הרי אין זה מהמקומות שקורה בהם משהו. העצים ממשיכים לצמוח זה הכל."

וכך הרגשתי גם אני לפני כ-5 שנים, בעת ביקורי הראשון בכפר. הרגשתי את השקט והיופי של המקום. תחושה זו אף התעצמה לאור העובדה, שבסופו של סיור מודרך בכפר, בידי ארנון, הוסבר לי כי בדיוק במקום בו אני עומד, יבוא יום ותהיה בו בריכה קטנה, מסביבה צמחי תבלין ריחניים וגמד קטן יעמוד עם משפך בידו וימלא את הבריכה במים. היה זה כאילו נכנסתי לעולם אגדות…

אל הכפר הגעתי אחרי לימודי שנת היסוד בהרדוף. הרגשתי כי היה זה בדיוק הזמן לחבר את הרעיונות הקוסמים שהתרוצצו במוחי, עם האימפולס העתידי של שוטפי הכלים ומנגבי הרצפות. הרגשתי כי מה שחי אצלי באור התודעה, צריך לעבור תהליכים של הפנמה. חיפשתי את המקום בו אוכל להמשיך לחוות, את מה שבעבר חוויתי כאימפולס רוחני חי בשנת היסוד. וכך מצאתי את עצמי עומד בקצה בריכה קטנה. שפשפתי את עיני ובקצה השני של הבריכה עמד גמד קטן, משפך בידו והוא ממלא את הבריכה במים.

כחוויה ראשונית, הכפר נתן לי "קרקע שקטה", שבה יכולתי לשאול שאלות ולהתחיל להטמיע בתוכי את מה שחי בחיי ההכרה. הדבר התחיל להתרחש מתוך שגרת היום, דרך המפגש עם החברים, העבודה השוטפת בבית ובסדנאות. אך דווקא מתוך עבודת השגרה והמלאכות הקטנות, התחיל להבשיל בשקט דבר מה חדש…

למי שעיניים ואוזנים לו, יתחיל הכפר להתגלות כזירת התרחשות שוקקת חיים, אשר הטובה באגדות לא תשווה לה. ומי שמדמה לעצמו כי לשחק באגדה זה דבר נוח, יראה שוב רק את הצד השקט של הסף, אך בצידו האחר קיים תמיד המאמץ לעמוד מול עצמך. תחושת הסף אינה מובנת מעליה והיא תלויה באקטיביות הפנימית של כל אחד מאיתנו.

חבריי מהרדוף העלו השנה על הבמה את החלק השני של מחזות המסתורין של שטיינר. לצערי נבצר ממני לבוא לצפות בהצגה – בדיוק שחקתי בתפקיד במחזה אחר – וכמו בכל בוקר עליתי על הבמה, ועמדתי במעגל הבוקר. על הקיר ממול ראיתי את חלונות הזכוכית הצבעונית שבאולם, בהן נראית תמונה של פרח הפותח את עלי כותרתו ופרפר הבא לקראתו.

תהיתי איזה זרע נטמן היום במרכז הכפר. זרע זה יבוא זמנו והוא יהיה לפרח, שימשוך אליו פרפרים מסוגו.

כשיצאתי מהאולם, פגשתי בעובד חדש שהגיע משנת היסוד בהרדוף. ידעתי שכמוני גם הוא חווה, כי המעיין החי, שממנו לגמנו בשנת היסוד, נמצא אף הוא בכפר. ואף על פי ששני המקומות מרוחקים האחד מהשני, האחד בצפון והשני בדרום, נישאים הם בידי אותה הציפור – כל אחד על כנף אחרת – אל אותו האופק.

אורי כהן,
בית דור

החיים בכפר

גלינג גלינג גלינג – השעה שש בבוקר, השעון המעורר מצלצל. אני קמה מהמיטה ומתקלחת, לוקחת ספר ויוצאת מדירת הצוות. דשא ירוק פרוס מולי, על עלי העצים עוד מנצנצות טיפות הטל. הכל שקט. אני מתיישבת על ספסל, קוראת ספר. שומעת דפיקות על אחד העצים ורואה נקר. נשמע חלומי? בערך כך מתחיל כל בוקר בחיים שלי בשנה וחצי האחרונה פה, בכפר רפאל.

כבר כשהייתי בת 17, ידעתי שאני באה לכפר רפאל, לפחות לשנה אחת של התנדבות. עבודה עם אוכלוסייה של חברים משכה אותי מאוד. אז לא תיארתי לעצמי כמה תשפיע עלי החוויה המדהימה הזאת; והיא עודנה משפיעה על חיי.

אחרי חצי שנת חיים בכפר החלטתי, שאני רוצה להישאר עוד. הרגשתי שהזמן הקצר הזה היה רק התחלה של משהו גדול, שיש לו פוטנציאל להתרחש. פנינה, החברה שאיתה אני עובדת כבר קרוב לשנתיים, ואני רק התחלנו להכיר זו את זו, וכבר אלך?

אחרי עוד תקופה של עבודה עם פנינה הרגשתי, שמשהו נתקע. חשבתי שאני לא בדיוק הבן אדם המתאים לעבודה עם פנינה. עברנו משבר. חשבתי לוותר, אבל בדיוק ביום ששטפתי בו כלים בכיור, פתאום הידיים, שאני מכירה כל כך טוב, נכרכו סביבי וקיבלתי חיבוק גדול. זו הייתה פנינה, כמו שרק היא יודעת לחבק – היא חייכה אליי. התהפכתי. ידעתי ששום דבר לא תקוע, שתמיד יש לאן לגדול ולהמשיך ושהקשר ביני לבין פנינה רק מתעצם עם הזמן.

החיים בכפר הם הרבה מעבר לטיפול היומיומי שלי בפנינה. הם למידה אינסופית של עצמי. החברים, שכל בוקר נותנים לי הזדמנות חדשה ודורשים ממני פנימית להתפתח, והקהילה האוהבת, שמכילה אותי כמות שאני ועוזרת לי בדרכי בחיים.

כשאני נוסעת מהבית שבו גדלתי חזרה לכפר לפתע אני מרגישה, שאני חוזרת לביתי ולא נוסעת ממנו.

שני ברטוב,
בית מדר

כפר רפאל שלי

"מניחה ראשי על הדשא, מפנה מבט הצידה, ונחה, מסביבי ילדים משחקים.

ציפור בודדה בשירתה מנגנת, ברושים נעים בשקט והרוח עוטפת אותי, פרפר לבן מתעופף לו קצת מעל קו הדשא והוא קרוב לאדמה, נוגע לא נוגע בה."

במהלך חודש מרץ 2008 הגעתי לכפר מתוך חיפוש קצר אחר חוויה שתעזור לי לגדול, חוויה שתעורר בי כיווני חשיבה ועשייה חדשים ושתעניק תכלית והשתייכות.

כפר יפיפה בסביבה מדברית – שם ביליתי שנה בלתי נשכחת מחיי.

בכפר למדתי מהו תהליך וכמה חשובה סבלנות ונוכחות פעילה בתוכו. באופן טבעי טומן הוא בחובו עליות ומורדות. לעיתים אינטנסיביות העבודה הייתה לי קשה וחשתי תשישות. התחושה שכל הזמן יש מישהו שזקוק לי הפחידה אותי. לעיתים חששתי מהאחריות הגדולה. אך מתוך מקום זה התאפשר לי למצוא בעצמי כוחות ולהמשיך.

עבדתי מרבית שעות היום, אך קשה היה לפספס רגעים בהם עצרתי לרגע והרגשתי את השקט שמחלחל פנימה ונשאר.

העבודה הקרובה לחברים, עזרה לי להביט בהשתקפותי שלי, וזו השתנתה כל פעם מחדש. הרגשתי חיה ונושמת, מתמלאת כל יום בעוד שמחה ואהבה לאנשים שסביבי ,לעשייה ולמקום.

כשאני נזכרת היום בכפר, ממלאת אותי תחושת חגיגיות מיוחדת, אנשים שונים שבמאמץ משותף יוצרים משהו מיוחד באמת.

חשתי מוקפת אנושיות ואומנות, התבוננתי על הסובבים אותי.

העזתי להשיל קליפה מעלי ולא לפחד מהחדש שנולד.

היום אני שבה ומתעדכנת במתרחש בכפר. תחושת השייכות עדיין מורגשת, והחוויות ממשיכות ללוות אותי בדרכי.

תודה לכולכם

גליה,
בית קורנפלד

בארץ המראות

בפארק השעשועים שבא העירה, כל ילדי העיר הופכים תור אחד ארוך.

רכבת ההרים צועקת,

סירת הפיראטים מתנדנדת

ואני תמיד ניגשת לחדר המראות.

שוב ושוב נכנסת אל החדר בו אני מתייצבת מול עצמי מכל זווית אפשרית.

פעם מימין

ופעם משמאל,

פעם מלמעלה

ופעם מלמטה,

מצפון, מדרום,

מאחורה ומקדימה.

בלי מקום לְסָפֵק ובלי אפשרויות בריחה.

וכל פעם מחדש אני מופתעת כשטוענים שרכבת ההרים היא המתקן הכי מפחיד בפארק.

כל בוקר בכפר,

אני מתייצבת בשיר הבוקר ומבינה מחדש,

שהגעתי לחדר המראות הכי גדול

אבל הכי פחות מפחיד,

ושהתמזל מזלי ואני אפילו לא צריכה לעמוד בתור בשבילו.

לכל חוויה גדולה באמת,

קשה למצוא מילים.

כך גם חווית הכפר,

בה אתה בודק את גבולותיך,

נובר בתוכך אחרי כוחות וסבלנות שלא ידעת שקיימים בך.

החברים שמציבים בפניך מצבים, שלא ידעת כי אתה יכול להתמודד איתם,

ואת הבבואה שלך, שלפעמים קצת קשה להסתכל בה ולהודות שהיא שלך.

אבל אתה מסתכל.

ובסוף היום, אתה עוד שם,

סופג את כמויות האהבה האינסופיות שהחברים מעניקים

ומוכן לעבוד הכי קשה שאפשר,

כדי שההשתקפות שתראה מחר בבוקר

תהיה יותר שלמה, יותר נעימה, יותר טובה.

ורגע לפני שאתה נרדם, אתה שואל את עצמך שוב –

מי מטפל במי?

מירב כהן,

בית דביר

"...כי הדברים היחידים שהם באמת שלנו, הם המעשים שעשינו בעבור אחרים"

יצירת קשר

טלפון: 08-6462300

פקס: 08-6418102

דואל: office@krafael.org.il

כתובת: כפר רפאל, ת.ד. 425 באר-שבע, 8410301

אתם מוזמנים ליצור עמנו קשר בכל נושא…

נושא

הצטרפו למעגל הנתינה של כפר רפאל